החלטה בתיק מ"ת 188-04-12 - פסקדין

נגד הנאשם הוגש כתב אישום בעבירה של נסיון שוד בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 402(ב) + סעיף 25 + סעיף 29, הכל לפי חוק העונשין. על פי עובדות כתב האישום נכנס הנאשם עם אחר שזהותו לא ידועה לסניף דואר תוך שהם מאימים על עובד הסניף באקדחים כי ירו בו אם לא למסור להם את הכסף. עובד הסניף השיב שאין בסניף כסף. בשלב זה הגיע אדם נוסף לסניף והמשיב והאחר נמלטו. ביחד עם כתב האישום הוגשה גם בקשה זו שבפני בה עותרת המאשימה להורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים כנגדו.

ראיות לכאורה

אין חולק על קיומן של ראיות לכאורה שיש בהן כדי לבסס סיכוי להרשעת המשיב. הסניגור טען כי כלי הנשק באמצעותו אימו השניים על עובד הסניף היו אקדחי צעצוע ואולם פרט לכך לא חלק על הראיות. יצוין כי בחנתי את הראיות. בסניף נמצא ט"א של המשיב. חברו של המשיב, מאור זינו, העיד ששמע מהמשיב על נסיון השוד. מחקר תקשורת איתר את המשיב במרחק קצר ממקום ביצעו השוד וכן תיעד שיחות התואמות את העדות שמסר החבר זינו. המשיב שאל באחת מחקירותיו אם יקבל טובת הנאה בתמורה להודאה ויש לראות בכך ראשית הודיה. בנוסף, ובשלב מאוחר של החקירה, בחר בזכות השתיקה.  די באלו כדי לבסס את תשתית הראיות כנגדו. ויודגש לענין זה כי בשלב זה בית המשפט בוחן רק את הפוטנציאל ה-הוכחתי של חומר החקירה, ואין הוא קובע ממצאים מזכים או מרשיעים. על פי המבחנים שפותחו בפסיק די באלו כדי לבסס תשתית ראיות שלכאורה די בהם כדי להרשיע את הנאשם/משיב.

עילת מעצר

העבירה המיוחס למשיב מקימה, מעצם טיבה, עילת מעצר של מסוכנות. גם אם נניח כי האקדחים ששימשו בעת נסיון השוד היו אקדחי צעצוע, אין בכך כדי להפחית את המסוכנות הנלמדת מעצם ביצוע המעשה, ועוד בחבורה ולאחר תכנון מוקדם. כל אלו מצביעים על מסוכנות. יצוין עוד כי השמירה על זכות השתיקה גם היא מחזקת את עילת המסוכנות. "השמירה על זכות השתיקה אף מקשה על הנאשם להפריך את חזקת המסוכנות הסטטוטורית לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק המעצרים (בש"פ 8638/96 נחום קורמן נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(5) 200, 207 (1996)." [בש"פ 748/10 שומי איסקוב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 18.2.10)] .

על עילת המסוכנות מתווספת עילת מעצר של חשש משיבוש מהלכי משפט. חשש זה מובנה בכל מקרה של פשע חמור ואולם הוא מתעצם כאשר נאשם בוחר לחפות על שותף לדבר עבירה, כך לכאורה,  ואינו מוסר את פרטיו. אוסיף עוד כי החיפוי על השותף מקשה על בית המשפט ליתן אמון במשיב כי יקפיד למלא אחר הוראות בית משפט. אמון הוא התנאי בסיסי ומוקדם לשקילת חלופת מעצר [בש"פ 352/11 ארז איאסי ברי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 25.1.11), פסקה 13].

חלופת מעצר

גם כשקיימת עילת מעצר, ואף בעבירות החמורות, על-בית המשפט לבדוק האפשרות לשחרר הנאשם לחלופת מעצר, כך בהתאם למצות המחוקק ופסיקה עניפה והדברים סוכמו ותמצתו בבש"פ 1911/11 רועי רווה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם 22.3.11).

אלא שכאמור, תנאי מוקדם לשקילת שחרור לחלופת מעצר הוא אמון שניתן לתת בנאשם. כאשר נאשם ממשיך לחפות על שותפו לדבר עבירה נראה על פניו כי לא ניתן לתת בו אמון. כי הרי במעשיו הוא מוכיח רצון להגן על עבריינות ועל מבצעיה. מכאן שלא ניתן ליתן בוא אמון. כאשר לא ניתן לתת בנאשם אמון ממילא גם אין מקום לבחון לגופו של עניין חלופת מעצר מוצעת וגם אין מקום להפנות את הנאשם/משיב לתסקיר של שירות המבחן. "בשאלה זו נפסק כבר בעבר, כי החובה לשקול את האפשרות לחלופת מעצר קבועה בחוק, ולפיכך על בית המשפט לפעול ככלל על פי חובה זו. יחד עם זאת, בחינה עקרונית זו איננה בהכרח מובילה בכל מקרה לבדיקה קונקרטית על ידי שירות המבחן. במקרים בהם נשללת על פניה האפשרות לחלופת מעצר, כגון מקרים בהם מיוחסת לנאשם עבירת אלימות חמורה ביותר, או מקרים של נאשמים בעלי עבר פלילי מכביד, או כאלה שהוכיחו בעבר כי אין ליתן בהם אמון, או שברחו ממשמורת חוקית - אין צורך להעביר עניינם לבדיקה של שירות המבחן על מנת שיבחן האם קיימת בעבורם חלופת מעצר מתאימה."[בש"פ 7038/09 אבו אסעד נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 14.9.2009)] (הדגשה הוספה ר.ש.).

כאמור, במקרה זה, מוכיח המשיב על עצמו כאשר הוא אינו חושף את זהות שותפו ומחפה על מבצע עבירה, כי לא ניתן לתת בו אמון. מכאן גם שאין מקום לשקול את שחרורו לחלופת מעצר או להפנותו לתסקיר לשם בחינת אפשרות זו.

אשר על כן אני מורה על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים כנגדו בת"פ 164-04-12 המתנהל בבית המשפט המחוזי בחיפה.    

ניתנה היום, כ"ג ניסן תשע"ב, 15 אפריל 2012, במעמד הצדדים ובאי כוחם.